משום שמעולם לא ביקרתי בטייבה ומשום שמעולם לא השתתפתי בסעודת שבירת צום הרמאדן המכונה סעודת אפטאר והנחשבת לאירוע חגיגי עם מיטב המאכלים הקיימים במטבח הערבי, נרשמתי להשתתף בסיור העיתונאים בטייבה. אז טרם ידעתי או לא שמתי לב לקרוא פרטי ההזמנה, שלסעודת שבירת הצום ולטיול שלנו בטייבה יש גם "אבא "וגם "אימא". הוצגו שני ספונסרים לביקור שלנו בטייבה. ה"אבא" שאותו פגשתי היה גבר נעים הליכות בשם יונתן קיימן נציג שגרירות ארצות הברית בישראל שהגיע ברכב אמריקאי שחור כהה. במהלך המפגש דיבר עימנו על טייבה עיר ערבית ישראלית שהשלום שוכן בה. המימון לפעילות השלום והבאת תיירים מכל לעולם לטייבה נעשה דרך שגרירות ארצות הברית בסיוע קרן הנקראת u.s. aid.

ה"אימא" של הסיור שלי בטייבה היה ארגון לא ידוע לי, ששותפים בו ישראלים וערבים ושמו "סיכוי" דהיינו לא רק בציניות שיש סיכוי שנשוב מן הטיול הזה בשלום, אלא הכוונה הייתה רצינית הרבה יותר: יש סיכוי לשלום. בטייבה ובין הישובים הישראלים הסובבים אותה, השלום כבר קיים הלכה למעשה. בטייבה לומדים בבתי הספר ערבית ועברית, יש בה פרנסות, מאורגנים בה מסלולי טיולים שמתחילים בצד הישראלי ומסתיימים בצד הערבי או להיפך.www.shared-tourism.org.il והשלום כבר שורה בסביבה.

מאוחר יותר כשפגשנו את ראש העיר טייבה ששמו עורך דין שועאע מנסור מסארוה הוא אמר לנו בערך כך: "אני מבקש שלא תקשרו אותנו לאירוע הטרור שאירע בשרונה. לא רק שאנחנו מגנים אותו, אין לנו כל קשר אליו ואין אצלינו אף שמץ של הזדהות לאירועי טרור. אנחנו עיר של שגשוג ושלום."

את ביקורינו בעיר פתחנו בהר הזבל. משך שנים צברו שם אשפה עד שצמח הר שמזכיר את מזבלת חיריה שנסגרה והפכה אצלנו לפארק אריאל שרון. בטייבה עדיין הר הזבל מכוסה עפר אבל ריחו מגיע היישר לאפם של תושבי טייבה ולשאר מושבי וקיבוצי הסביבה. זהו מיטרד סביבתי של ממש, הריח הרי אינו מבחין בין העמים. עד לאחרונה עבדו בהר והרוויחו מהזבל, מהמיחזור ומההפרדה שני שותפים שהר הזבל הוא בבעלותם: ישראלי ששמו צבי כהן וערבי ששמו אעבד חדיג'ה. עד שיימצא פתרון למיטרד הר הזבל הקימו שני ישראלים,(אחד מהם מקיבוץ עין שמר), בראש הר האשפה, פסל סביבתי עשוי מחומרי פלסטיק קשיח וניראה למרחק. (ראה צילום).

עד שהגיע הערב ושבירת הצום בשעה רבע לשמונה סיירנו בטייבה: ביקרנו בלבוש צנוע במסגד קטן שעץ אלון בן 1400 שנים צמח בתוכו ועלה דרך תיקרתו לגובה עצוםץ ביקרנו בעוד אתרים הסטוריים כמו שרידי מצודה צלבנית. שמענו הרצאות שלום ושגשוג מפי נכבדים מקומיים ואורחים ישראלים וגם מפי עוזי דיין העומד בראש מפעל הפייס.

ברבע לשמונה בדיוק הגענו לבית פרטי עם חצר ענקית ופורחת שם הכינו לכמאה סועדים את ארוחת שבירת הצום לנכבדי העיר, לאורחים העיתונאים וכמובן לבני המשפחה המארחים.

המארחת לבשה שלמה ירוקה מסורתית מקושטת באבן אדומה יקרה. השולחנות היו ערוכים בפאר. הארוחה הייתה הסעודה הכי טעימה ומדהימה שאכלתי אי פעם במסעדה או בבית אוכל ערבי. נכנסנו דרך שער מיוחד לבן עגול עם שטיח אדום. (ראה צילום). מבחינה קולינרית היה שווה להמתין לסעודה. כל דקה הייתה חגיגה. השולחנות, הפרחים, כדי התה המוזהבים, המנות המרובות. כל פרט ופרט היה מושלם.

משם יצאנו לטייל ברחובות מרכז טייבה: הרחובות הוארו בשלל אורות מנצנצים כאילו היה שם אור יום. משפחות עם ילדים הסתובבו בחגיגות הרחוב. נפתח שוק צבעוני לכבוד שבירת הצום ושמו "שוק הרמאדן". שפים ישראלים מפורסמים התנדבו לערוך סדנאות. קבוצות ילדים קטנים הופיעו בתרגילי ""קיק בוקסינג" ובאמנות הלחימה, (רק ספורט וחס חלילה נגד אף אחד).

נסעתי משם בחזרה לתל אביב. חשבתי שמעולם לא נתקלתי באירוח בישוב ערבי ישראלי ברמה הזאת. מעולם לא הגישו לי ארוחת פאר מזרחית בליגה כזאת. מעולם גם לא פגשתי בהר זבל מסריח שבמשך שנים לא נימצא לו פיתרון.

טעם הטבח בשרונה היה עדיין טרי בראשי. בני נקלע לשרונה במקרה, כשרכב על האופנוע שלו ויצא בשלום. אני נקלעתי לטייבה מקום של שלווה ופינוק. המרחק בין החיים הטובים לבין אסונות וטרור, קטן מאד בארצינו. מי יתן ונדע רק את השלום. האפשרי? באותו יום בטייבה ניסו להוכיח לי שזה אפשרי. שמעתי שגם נשיא המדינה שלנו ביקר בסעודת שבירת צום הרמאדן בבתי ערבים ישראלים אחרים. אם זה התאים לנשיא ריבלין, בוודאי ובוודאי שזה התאים לי.

כתבה: לאה אתגר

צילום" אלי פורת

ראש העיר טייבה עם יונתן קיימן נציג השגרירות האמריקאית