מאת: לאה אתגר:  בדרך לסניף "פרופורציה" שבמגדלי עזריאלי אומר לי הידיד שלי, "מה את צריכה שיפור פנים, גם ככה את יפה בעיני". "אבל אני רוצה להיות יפה גם בעיני עצמי," אני משיבה לו. הוא שותק. מתרכז בנהיגה. כשאנחנו מגיעים ויוצאים מהמכונית הוא מביט בי בחיוך ואומר: "את ממש יפה, אני לא מבין אותך…" אני משסעת אותו: "בסך הכל קבעתי תור, זו רק פגישת יעוץ ללא תשלום." הידיד שלי מתכנן להסתובב במרכז הקניות וכשאסיים אטלפן לו. אני מבקשת ממנו שיתלווה אלי. ממילא הוא לא רואה אף קמט בפנים שלי, זה לא שהוא לא רואה היטב, אבל לגבי הוא עיוור גמור. אנחנו נכנסים למגדל המשולש ועולים לקומה ה 38. כאן ממוקם אחד מהסניפים של חברת פרופורציה. זו חברה ותיקה שקיימת כבר 28 שנים. בדלפק מקבלת את פני צעירה נאה מאד, כל הנשים העובדות במקום הן נשים יפות.  מסבירים לי על אפשרויות הטיפולים ללא ניתוח.

בשנה האחרונה כל פעם שאני מסתכלת בראי אני רואה את עשרות הקמטים והקמטוטים ההולכים ומתרבים בפני במיוחד סביב הפה והשפתיים, גם יש אצלי חריצי הבעה עמוקים כנהר, לחיים שמוטות מה, אני לא אוהבת את מראי. מזל שאני מרכיבה משקפיים, אחרת הייתי רואה גם קמטים תחת העיניים.

כבר השתתפתי בשלוש הרצאות העוסקות בטיפולי יופי חדשניים ללא ניתוח. לכל הרצאה כזאת התלוו יעוצים חינם אבל אני לא אזרתי אומץ לסגור על זריקות מילוי הלורוניות, בוטוקסים או טיפולים חדשניים כחוטים מרימי פנים נפולות. אני מאלה שרוצה להיות מושלמת, אבל פוחדת. אני משקיעה המון בספורט. מתעמלת ושוחה בגורדון, אוכלת רק מזון בריאות ומקיפה עצמי באנשים שלא רואים היטב. למשל אמי בת התשעים רואה אותי יפהפיה. אני מזכירה לה שבגיל שבעים היא עשתה ניתוח הרמת פנים והיא מסרבת להיזכר. על ידידי, אי אפשר לסמוך. לגבי, הוא עיוור גמור. וצאצאי? מעירים לי מייד: "את עוד לא צריכה. נו באמת, אמא?!"

אז מתי כן? אני בהמתנה לרופא "פרופורציה", ד"ר גינאדי נמירובסקי שמו. עד שאני נכנסת אליו אני כבר משוכנעת שכאן בפרופורציה אני אעבור טיפול שלם. לא עוד קמטוטים, אני רוצה לאהוב את מראי.

הרופא מסביר לי: שלושה או ארבעה שטחים בהרמת בוטוקס ועוד ארבע זריקות הלורניות. את הבוטוקס הוא מזריק במחט זעירה, בקושי מרגישים את המחט. אחר כך הוא פונה לאיזור הפה. מזריק שלוש זריקות ואומר שאת הרביעית יזריק בביקור הבא שלי. ההזרקה בשפתיים דוקרנית קמעא. כשהוא מסיים הוא מזהיר מפני שתייה חמה בשעתיים הבאות ועד מחר בבוקר הכל כרגיל. כך הוא מבטיח וצודק. למחרת אזור הפה מעט נפוח אבל אני כבר נמצאת בחיי הרגילים.  השפתיים שלי יפות, הקמטוטים מסביב כמעט ולא ניראים. אני מבסוטית מעצמי, עשיתי את זאת. אני מסתובבת שמחה בין חברותי בגורדון. נכנסת לשיעור יוגה, מתיישבת אחר כך בין השחיינים, ואף אחד לא אומר לי: איזה יופי, יש לך עכשיו שפתיים יפות ובלי קמטים סביבן. אני מצקצקת בלשוני, מרעישה, מפזרת את שערי, ואף אחד לא נעמד ומחמיא לי. "אתן לא רואות?" אני כועסת על שתיים מחברותי. "נכון," הן אומרות לי. "איזה יופי, אין לך הרבה קמטים סביב הפה." ואני מתפארת: "וזה עוד לא הכל, מגיעה לי עוד זריקה אחת." אחת החברות צוחקת: "תשמחי שעשו לך טיפול עדין ושלא עשו לך שפתיים בולטות ושינוי פנים שמייד רואים אותו ובקושי היינו מכירות אותך."

בסוף, אחרי זריקה רביעית ועוד החלטה לתת לי זריקה חמישית במתנה, אין לי יותר קמטים בולטים סביב הפה, גם חריצי ההבעה איבדו מעט מעומקן. ידידי הוא היחיד שמתפעל ממני. "איזה שיפור בשפתיים ומסביבן," הוא אומר. ואני שמחה, יש מישהו שרואה את השינוי. אחר כך בארוחת סוף השבוע המשפחתית אני מודיעה לבנותי, לבני ולנכדי שנפטרתי מהקמטוטים. "אתם לא רואים שינוי??? אני כועסת עליהם. "אהה כן," הם אומרים ומתבוננים בי, "עכשיו כשאמרת לנו, אנחנו רואים שאת נראית קצת יותר צעירה", הם מנחמים אותי.

אני קולטת שכל מה שעשיתי, עשיתי לרצוני ולשמחתי. די לי בשיפורים שאני רואה בפני, מי שמאמין שהסביבה שמה לב לקמטוטים ולשפתיים ולחרוצי הבעה  – טועה. זו רק אני ששמה לב לעצמי ושמחה עם עצמי ואוהבת את עצמי ולא מצטערת על שום דבר שעשיתי לשיפור מראה פני.

כתבה: לאה אתגר

לאה אתגר צילום סלפי