הלכתי בערב להקרנת טרום בכורה בחסות yes של הסדרה "וייניל", באוזן בר, מרכז מוסיקלי ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. המילה "וייניל" פירושה משהו דמוי "פלסטיק" וכוונתה לכל אותן תקליטים גדולים וישנים העשויים מחומר פלסטי שחור וקשיח שכיכבו בעולם המוסיקה בשנות השבעים. האירוע (הקרנת הפרק הראשון של "וייניל, יצירתו הייחודית של מרטין סקורסוזי) התקיים באותו ערב באולם שעולים אליו בכמה עשרות מדרגות עץ מן הסוג שנעלי העקב שלי דפקו עליהם בנקישות קצובות. נכנסתי לאולם כהה, אור קלוש, אנשים צעירים וצעירים פלוס, רובם לבושים בשחור, נעלי ספורט, מעילי ג'ינס. רישול נעים כלשהו. נכנסתי לעולם הטלוויזיה והמוסיקה, באופן חד פעמי כמובן. הובטחה הקרנה של הפרק הראשון (שעתיים) של סידרה אמריקנית חדשה מבית היוצר של הענק מרטין סקורסוזי.
זיהיתי שם עם קצת עזרה מצעירה שנדנדתי לה ובעיקר בעזרתו של ידידי הצלם רפי דלויה, את חברי להקת תיסלם: דני בסן, יאיר ניצני, יושי שדה ויזהר אשדות. אחר כך הופיע אבי בללי מנקמת הטרקטור וגם דב גילהר ואישה יפה בשם דנה שטרן שמאוחר יותר עלתה להסביר את הצפוי בערב ועשתה זאת בחן אינטליגנטי נעים.
על דלפק כהה הניחו תיקרובת. לא פרייארים המוסיקלים: הגישו שם בקטנה: ראפים של ירקות, ירקות בתפזורת כמו כרובית וחצילים, עגבניות גזר ופילפלים, מאפי פיצות קטנות ועוד מתוקים. הרוב הסתובבו שם עם כוס בירה צוננת בידיים, רק בירה גולדסטאר. אני חדשה בשכונה הזאת. אמרתי שלום קצר לאמיר קמינר שהתגלגל פנימה אבל הצליח באדיבות מאומצת להניע ראשו לשלום. הרגשתי שכאילו הוא שואל את עצמו: מה לאה אתגר עושה כאן. אולי לא שייכת. כך או כך, אהבתי את הקהל הנון שלנטי, את הכיבוד הקטן והחכם, ואולי גם הבירה גולדסטאר עזרה לי. מה איכפת לי, שאני לא שייכת, ביקשתי רשות להגיע ובאתי בהחלט קרואה.
התיישבתי במקום טוב באמצע, ממתינה להקרנה שתתחיל בשעה תשע. לידי התיישבה כתבת הקולנוע והטלוויזיה של הג'רוזלם פוסט ואני אמרתי לה שכל חיי חשבתי שהכי טוב בעולם זה להיות מבקרת קולנוע וטלוויזה, היא הייתה מהורהרת, כבר רגילה, ההערה שלי לא שימחה אותה יותר מדי. קיימנו שיחת נשים חברית, החלפנו צילומים של הילדים, היה לנו הרבה זמן עד להקרנה . בתשע ומשהו, כשההקרנה התחילה, מטומטמת שכמותי: ישבתי כל כך קרוב למגברי הקול והרוק אנד רול דפק לי את הראש. פעם ראשונה בחיים שמחתי שיש לי אוזן אחת חירשת וגילגלתי לתוך האוזן היחידה השומעת שלי מפית נייר קטנה. היה סבבה. שעתיים מופלאות של הפרק הראשון של "וייניל" של מרטין סקורסוזי הגאוני. איזו מוסיקה, איזה סיפור, איזו עלילה ואיזה סרט שלם שהוא פרק ראשון בן שעתיים מסידרה של עשרה פרקים בה כל פרק הוא בן שעה שלמה אחת.
פה אני מסיימת את סיפור האוירה שלי, ומביאה בהמשך את כל מה שכתבו ושלחו לי מ yes בחומר שמיועד לעיתונות. ושממנו שואבים כתבי הטלויזיה הרבה יידע. כל כך אהבתי את מה שכתבו, חומר טוב על רמה, עד שאני מביאה לכם את כל ההודעה לעיתונות בשלמותה. אחר כך יצאתי ללילה הקפוא. עד שעצרתי מונית חלפו על פני ברעש ודהרה שני מוסיקאים במכונית ספורט כסופה וגג פתוח, חיים טובים יש למוסיקאים שמצליחים. ולי, היה ממש ערב קסום. ברבע שעה כבר הייתי בבית. חשבתי שאם יזמינו אותי שוב, אגיד תודה רבה לכולם וגם אניע ראשי לשלום אדיב פלוס פלוס, לאמיר קמינר שאולי ימשיך להתפלא מה לאה אתגר עשתה שם. (כתבה: לאה אתגר)
מן ההודע לעיתונות: האירוע הטלוויזיוני הגדול ביותר של 2016: "וייניל" היא דרמה אפית חדשה ומדוברת מבית HBO, שמתרחשת בעולם המוזיקה בניו יורק של שנות ה- 70, תקופה של "סקס סמים ורוקנרול". הסידרה תעלה לשידור ב 15 לפברואר ב yes וחינם ב yes-vod
הסדרה בת 10 פרקים, שתשודר רק ב- yes במקביל לשידור בארה"ב, היא פרויקט חיים של הבמאי זוכה האוסקר מרטין סקורסזי, מיק ג'אגר והתסריטאי זוכה האמי טרנס ווינטר (יוצר "אימפריית הפשע", תסריטאי "הסופרנוס" ו"הזאב מוול סטריט").
הדרמה משרטטת במדויק את השנים המעצבות של תעשיית הרוק בארה"ב שראו את צמיחתן הרוק, הדיסקו, הפאנק וההיפ הופ ששינו את פני המוזיקה לנצח. הסדרה כבר מעוררת שיחה ערה בקרב המבקרים והצופים ברשתות החברתיות בתור הדבר הענק הבא של HBO – הרשת שאחראית למספר שיא של סדרות זוכות אמי . מבקרי הטלוויזיה בארה"ב, חברי ה-TCA , מיהרו להכריז על "וייניל" כעל התופעה הטלוויזיונית הגדולה ביותר ל-2016 והסדרה שהם הכי מצפים לה.
תוכן הסידרה: זוכה האמי בובי קאנוויל ("אימפריית הפשע") מגלם בתפקיד הראשי את ריצ'י פינסטרה מפיק כריזמטי בעל נטייה להרס עצמי, הבעלים של חברת התקליטים "אמריקן סנצ'רי", שמנסה להציל את נשמתו ופרנסתו ולהחזיר את חברת התקליטים שלו לימי תהילתה על ידי גילוי הכישרון והסאונד המוזיקאלי הבא. האם יצליח לעשות זאת בלי לפגוע בכל מי שעומד בדרכו?
לצדו מככב צוות שחקים מוכשר: אוליביה ווילד ("האוס") כאשתו דבון, נערת וורהול לשעבר, ריי רומאנו ("כולם אוהבים את ריימונד") כשותפו לדרך וחברו הטוב, ג'ונו טמפל היא אסיסטנטית צעירה ושאפתנית שנחושה להפוך לסוכנת טאלנטים, ג'יימס ג'אגר (הבן של מיק) הוא כוכב להקת הפאנק העולה The Nasty Bits ובריגיטה יורט סורנסון ("הממשלה", "משחקי הכס", "פיץ' פרפקט 2") היא אינגריד סופרסטאר, שחקנית דנית הקרובה לאנדי וורהול וחברה טובה של דבון.
כבר בפרק הראשון, אותו כתב טרנס ווינטר וביים מרטין סקורסזי בעצמו, הצופים ישאבו למסע מוזיקלי סוחף אל תקופה מסעירה שתרקיד אותם אל ימי תקליטי הויניל, רחבות הדיסקו ובמות הרוקנרול.
הפרק הראשון, שאורכו עומד על שעה וחמישים ושלוש דקות, נראה כסרט פיצ'ר לכל דבר (שאר פרקי הסדרה יהיו באורך קונווציונלי של עד שעה) ושולח אותנו למסע מוזיקלי רחב (עם פלאשבקים לשנות החמישים והשישים לתחילת דרכו של ריצ'י) עם אחד מהשיחזורים התקופתיים הנאמנים ביותר שנראו על מסכי הטלוויזיה ופריימים שכל אחד ואחד מהם זועק סקורסזי.
הסדרה היא ה- Passion Project של סקורסזי, שעבד עליה עם ג'אגר יותר משני עשורים בצורות שונות ובתסריטים שונים שכיוונו להפיכתה לסרט. מדובר בנושא קרוב לליבו של סקורסזי, שביים את הסרט הדוקומנטרי אייקוני Shine a Light על ג'אגר ולהקת ה-Rolling Stones – שבעקבות – ולאחר הניסיון החיובי ב"אימפריית הפשע" החליט לעשות אדפטציה לסדרה עבור HBO, כך תוכל כל שנה לשקף את המהפכה המוזיקלית של אותה שנה ותהיה לסקרוסזה יריעה רחבה מספיק כדי להציג אותה.
הבחירה בתחילת שנות השבעים (1973) אינה מקרית מבחינתו של סקרוסזי הרוצה לכסות את "המהפכה המוזיקלית" שהתרחשה בשנים האלו – פריצת הרוק, הגלאם רוק, הדיסקו והפופ, מעבר המוזיקה השחורה למיינסטרים וניצני ההיפ הופ, והכל בניו יורק המחוספסת והפראית הרחוקה כמעט שנות אור מניו יורק הבטוחה והתיירותית של ימינו.
צילומים: רפי דלויה