קשה להאמין שבחצות הלילה הרובע היהודי בירושלים הומה מבקרים. צפוף שם כמו בתחנת הרכבת "גראנד סנטרל" של ניו יורק ושמח שם כאילו נגמרו כל הדאגות של ארצנו. בעונת חודש אלול, זמן הסליחות, מתרחש שם ההפנינג הכי גדול של המדינה. משפחות אברכים דוחפים עגלות תינוקות כאילו אמצע היום, צעירים וזקנים, הרוב חובשי כיפות, מטיילים ונדחפים כאילו מחלקים שם מתנות חינם.
השתתפתי בסיור סליחות לעיתונאים שנערך ברובע היהודי בליווי שחקנים ופייטנים. היינו חבורה די גדולה של תל אביבים. כל ילד יודע שבתל אביב הכי חם והכי לח, אפשר להשתגע. אבל בירושלים בשעה חמש אחר הצהריים אלוהים פותח בעוצמה את כל המזגנים, וזה הזמן והמקום לנשום אויר פסגות צונן. להתעטף בסוודרים. ממש תענוג.
את הסיור אירגנה אשת יחסי הציבור טל מרום, היא מלכת ירושלים. פעם היא הייתה מייחצנת את דנקנר ואת אקירוב. היום היא מייחצנת גם את כל אירועי העיר. אתה מצטרף לסיור שלה והכול דופק כמו שעון: בשמונה בערב נפגשים בשער ציון, פוגשים את נציג החברה לפיתוח הרובע, בהמשך אני עוד אבוא איתו חשבון.
בשמונה וחצי מגיעים לקארדו לכיבוד קל. קפה ובורקעס וקרואסונים. זה תמיד ההגדרה לכיבוד קל שמדורג במקום השני בתרבות הישראלית אחרי פיתה פלאפל. אתה אוכל שני בורקעס ואוכל גם את הלב שלך, איך דפקת את דיאטת הבריאות שלך. בשעה 11 בלילה אתה מגיע לארוחת ערב בגן הארכיאולוגי. על אבנים חצובות עתיקות אתה נהנה מלזניה, בייגלז, גבינות, חומוס והרבה ירקות ופירות. הבורקעס מקודם עולים לך, אבל אסור לך לוותר, אפילו שאתה שבע, אתה ממלא צלחת גדולה וגדושה. ועדיין המזנון נישאר מלא וגדוש. קבצנית אחת ניגשת לאחראי ושואלת: "מותר לקחת?" והוא מחייך אליה ואומר: "עוד כמה דקות, כל החבורה שלכם מוזמנת". ואני שמחה עם תשובתו וחושבת שהנדיבות מהסוג הזה צריכה להגיע לכל מקום.
כמעט חצות ויש נגנים בחליל ותוף וקהל שמוחא כפיים. מול הקארדו יש איזה פרסקו ענק צבעוני עם סצנות מהתנ"ך. משם עוברים לרובע ההרודיאני. כשהירדנים החריבו את הרובע היהודי שנכבש חזרה במלחמת ששת הימים, חפרו שם ומצאו רובע של ירושלים מתקופת המלך הורדוס. הורדוס כידוע היה מגדולי האדריכלים והבונים של ארץ ישראל בכל הזמנים. לאחרונה שמעתי את יונתן, איש צעיר והסגן של טל מרום, מכנה את הורדוס "גדול הקבלנים" וחייכתי.
יש בירושליים ההרודיאנית בתים עם מוזאיקה יפה וסימטרית. פייטן צעיר ניגן לנו שם על כלי מיתרים שניקרא קנון. גם לימד אותנו לשיר פיוט סליחות ואנחנו זייפנו. לאאסון. ממילא כל הטלוויזיות בארצנו מלאות כל הזמן זמרים מתחרים. או זמרים או בשלנים, לפחות פה היה פייטן חי.
הסיור הגיע גם לבית הכנסת שיש לו הרבה שמות: בית הכנסת האשכנזי, אחר כך החורבה, אחר כך בית הכנסת של רבי יהודה החסיד ועוד. במקום עומד בית כנסת על פי המודל שניבנה חלקית במאה ה 18 ובעיקר לפי המאה ה 19 ונחנך בשנת 2013. זהו בית כנסת מרהיב ביופיו, שיושב על המקום הכי גבוה בעיר העתיקה וממרפסת הגג שלו נשקפת העיר במלוא יופיה.
ועכשיו להתחשבנות ההסטורית שלי עם החברה לפיתוח הרובע: אבי זכרונו לברכה ומשפחתו ברחו מחברון בפרעות 1929, הוא היה אז ילד והם השאירו שם את כל רכושם ואת גופות סבתא ודודה שניסקלו ונרצחו באבנים בידי פורעים ערבים. אחרי מלחמת ששת הימים כשבנו את הרובע היהודי הגיש אבי בקשה לרכוש בית ברובע. מצאו אותו זכאי ומכרו לו דירת גג בבנייה שעלתה אז הון, 120 אלף דולר. אבי שהצליח בעסקיו שילם והדירה הזאת הפכה לו לסמל ומשוש חייו. הוא ביקר כל שבוע באתר הבנייה, טיפס בין הלבנים והסולמות עד לדירתו וחלם לגור בה. בביקורו האחרון ברובע היהודי שכמה מבנייניו כמעט הושלמו, עמד מול הכותל, לקה בהתקף לב, נפל ומת והוא רק בן חמישים. החרדים במשפחתי אמנם ניחמו אותנו שרק איש צדיק וקדוש זוכה למות בכותל המערבי. אנחנו העדפנו אותו פחות קדוש וחי.
חלפה שנה, אנחנו הילדים למדנו אז מחוץ לירושלים. טרם הגענו לבגרות מלאה. ואז קיבלנו מכתב מהחברה לפיתוח שדרשה מאיתנו למכור את דירת אבינו משום שאין איש מתגורר בה והרובע נבנה כדי שיישבו אותו יהודים. לא הייתה לנו ברירה, גם לא ידענו בהיעדר אבינו איך להילחם במימסד שהצווי שלו נתפס בעינינו כחובה, כך בסיוע החברה לפיתוח נימצא רב אמריקאי ששילם לנו את תמורת הדירה כפי שעלתה והיא עברה אליו.
עד היום אני כועסת על החברה לפיתוח. כועסת על עצמי שלא ידעתי להתנגד לתביעה, שלא יכולתי אז לעזוב את לימודי ולעבור לגור שם, וכועסת עוד יותר שאני רואה כמה הרבה זרים קנו שם דירות פאר שאינם מתגוררים שם ואין פוצה פה ומצפצף.
כשאני מגיעה לכותל, אני נזכרת במות אבי ואני עצובה. אבל אני מבקרת בו כל אימת שמזדמן לי. זה המקום בו נפטר אבי. רק הפעם בסיור העיתונאים בימי סליחות, סיור שהיה שמח ומענג והכל דפק כמו שעון, לא הלכתי לכותל. נכנסתי לגן הארכיאולוגי ליד כניסת מוזיאון דוידזון, חלפתי ליד קיר עשוי קרח שפיסלה אמריקאית בשם הלן קפריזו, כביכול הכותל המערבי. היה כבר מאוחר בלילה, הכותל מקרח נזל ועד הבוקר, כך אני משערת, לא יישאר ממנו דבר מלבד שלולית מיים. לך תבין את הראש, בעיר העתיקה, מקום בו הכל עומד לנצח נצחים, מקום בו כל שני וחמישי מוצאים עוד תגלית הסטורית אחת, לכותל עשוי קרח, אין עתיד.
כתבה וצילמה: לאה אתגר
בחצות הלילה מתרחש ברובע היהודי ההפנינג הכי שמח במדינה ואני קצת עצובה
קשה להאמין שבחצות הלילה הרובע היהודי בירושלים הומה מבקרים. צפוף שם כמו בתחנת הרכבת "גראנד סנטרל" של ניו יורק ושמח שם כאילו נגמרו כל הדאגות של ארצנו. בעונת חודש אלול,...
קרא עוד
19/11/2016
מנהלי מלונות בוטיק מצרפת בקוקטייל במלון נורמן בתל אביב
במלון הבוטיק הכי מפואר בארץ, במלון נורמן שברחוב נחמני בתל אביב התארחו לאחרונה כמה מנהלי…
06/07/2016
בדרך לפסטיבל הכרמים בגליל כבר צופים את המחר
בדרך לפסטיבל העשירי בין כרמי מרום הגליל, ראיתי שכבר מכינים לנו בארץ ישראל שלנו, עולם…
04/06/2016
גבי רוטר מקסטרו ודוד טרטקובר חיברו בין אופנה לאמנות.
מאות קרואים הגיעו לערב שיתוף הפעולה במוזיאון תל אביב בין האמן זוכה פרס ישראל דוד…