הלכתי לפתיחת תערוכתה של אריאלה שביד "עג'מי +" . אריאלה עמדה במרכז חדר שעל קירותיו כתריסר צילומים כהים של חפצי בית, כמו קומקום, פתיליה, סוג של קערית.

מאת לאה אתגר:

בשאר החדרים של בית האמנים בתל אביב הסתובבו המוני אדם. בימי חמישי יש שם בדרך כלל הרבה תערוכות בעת ובעונה אחת. אני באתי במיוחד לחדר ולתערוכה של אריאלה שביד. קראתי והתבוננתי. תערוכה כהה, כאובה משהו, מעניינת.

בהזמנה שהוציא היחצן לתערוכה, נאמר ש"בכתיבת הטקסטים לקטלוג התערוכה על דיסק צרוב השתתפו גם ילדיה עמליה ועידו רוזנבלום".

יהודה אטלס מחבר הספרים "והילד הזה הוא אני" ניגש לאריאלה שביד ושאל: "איפה עידו?" היא ענתה לו בסבלנות נעימה ש"עידו נסע לפאריס" אטלס השיב בערך כך: שהוא יודע כי  שמע בחדשות הבידור שעידו ורעייתו יונית לוי טסו לחופשה בפאריס.

 אם הוא שמע וידע, למה שאל.

אריאלה שביד, אמנית, לשעבר אשתו של אדם ברוך ז"ל, היא גם האימא של עידו רוזנבלום שהתפרסם מאד עם "מונית הכסף" שלו. בעידן הטלוויזיוני התואר "האימא של עידו רוזנבלום" יכול בקלות להפוך לתואר שלה. אני יודעת זאת מנסיוני, אחרי למעלה מעשרים וחמש שנות כתיבה עיתונאית וארבעה ספרים, הרי בקרב הדור העכשווי אני תמיד "האמא של חיים אתגר".

שאלתי את אריאלה אם לא ביקשה מעידו להישאר לפחות לפתיחת התערוכה שלה. היא אמרה שלא ביקשה, כי עידו וחייו לחוד והתערוכה שלה לחוד. "מה זה קשור?" אמרה.

היא צודקת. אולי. סיפרתי לה: בחגיגת הוצאת הספר הראשון שלי, ביקשתי מחיים בני שינחה את הערב. כך גם בכיכר לזכר אבי, סבו של חיים, שהקימו בעיר אשקלון וכך גם היה כשישבתי לחתום על ספרי ביריד הספר בכיכר רבין הוא ישב לצידי שעה ארוכה. לא רק הוא, גם שאר ילדי, חסר להם שלא היו מגיעים.

היא שתקה. היא לא חשבה שהילד המצליח שלה חייב לה משהו. אולי היא צודקת אולי לא. זה הכול עניין של תפיסת חיים. מן הידועות שאפילו אמן ענק ומצליח שמח שמפורסמים מגיעים לתערוכתו. זה דרכו של עולם. חומר למחשבה.

אהה, כן, הבת שלה, עמליה רוזנבלום הייתה שם עם הנכדה.  שמחתי לראותה. בהשקפת עולמי, אם לא בני משפחתך באים לתמוך בך ביום חגך, אז מי כן?

ועכשיו על התערוכה "עג'מי פלוס" של האמנית אריאלה שביד שבינתיים נסגרה לאחר שהוצגה לתקופה קצובה בבית האמנים ע"ש זריצקי, בתל- אביב,.

ביסוד תערוכתה של שביד עמדו שני נושאים מרכזיים, האחד: חפצים ופסולת בניין שאספה על חוף הים ביפו, בקרבת ביתה,

אותם צילמה בסטודיו שלה על רקע קטיפה שחורה והשני: חפצים נטושים שהותירו מאחוריהם ערביי יפו, שנמלטו מבתיהם ב-1948.

חפצים אלו  אספה שביד מבתיהם של תושבים המתגוררים ביפו וצילמה אותם על רקע בד אדום.

בתערוכה הוצגו 11 צילומים בגדלים של  100x70 ס"מ ו-2 צילומים בגודל 100x140 ס"מ.

מה מסתתר מאחורי המושג "רכוש נטוש"? איזו היסטוריה אישית ופוליטית חבויה בתוך גרוטאות שנזרקו?

ולאן נעלמים כלי הבית שלנו אחרי שאנחנו מפסיקים להשתמש בהם?

האמנית אריאלה שביד אספה במשך שנים חפצים שמצאו את דרכם ל"הר הזבל" של יפו,

ובסדרה של צילומי סטודיו מוקפדים ומהודרים היא חוקרת באמצעות אובייקטים אלה את העבר המסוכסך של יפו.

התערוכה "עג'מי+" משיבה לחפצים הנטושים את הדרת הכבוד שנגזלה מהם

 ומעלה באוב את רקמת החיים העדינה של המשפחות היהודיות והערביות שחיו ביפו בעבר.

לתערוכה הופק קטלוג דיגיטלי צרוב על דיסק, המכיל טקסטים מאת אריאלה שביד

ושני  ילדיה: עמליה ועידו רוזנבלום והאוצר: צבי טריגר.

כתבה: לאה אתגר

צילום דיוקן אריאלה שביד: רון שפרניק