אני מכירה את עמוס קולק כבר עשרים שנה. בשנים מסויימות כשאביו היה בחיים, עקבתי אחר הקריירה הצומחת שלו. התפעלתי מכושר הכתיבה הזריז והייחודי שלו, השתאיתי ליכולתו לגייס תקציבים גדולים לסרטים שעשה. עקבתי אחרי מצבי רוחו המשתנים, מעומק יגונו האישי ועד ה"נורמליות, שבו.

אני זוכרת יום כיפור אחד שעשיתי בניו יורק. עמוס הזמין אותי להצטרף לארוחת ערב מפסקת בביתם של ג'ודי ומייקל סטיינהרט. הם נחשבו לעשירים הכי "אין" במנהטן. תורמים גדולי למוסדות ישראלים, צדקנים ונדבנים בעלי שם. סטיינהרט מימן אז את הסרט העכשווי של עמוס. "נשים רעות". עמוס היה אורח חשוב ורצוי בביתו. באותה ארוחה נכחו עוד יהודים מפורסמים כמו הבנקאי אופנהיימר שאחרי שבירר כי עמוס ואני לא זוג, הזמין אותי לארוחת ערב חגיגית אחרת. אני שאהבתי רק לכתוב על עשירים אבל לא להתחבר עם המרובעות שלהם, העדפתי מוסיקה אחרת. עמוס כפי שקלטתי אותו באותו יום, היה באחד השיאים הגבוהים של הצלחתו.

כמה ימים אחרי, עמוס טלפן וביקש שאגיע לפרמיירת הסרט החדש שלו שעסק בנשים לוזריות שחיו בשולי החברה האמריקאית. הסרט היה עשוי ברגישות רבה ובפתיחות חסרת פשרות. כשהגעתי, עם חברים כמו נחי לאור, ונידמה לי שגם דודו טופז ז"ל הצטרף אלינו באיחור, חיפשתי באולם את עמוס. אבל הוא לא הגיע. כשפגשתי אותו אחרי הסרט ראיתי אותו שרוי ב"דאון", מסוכסך עם עצמו. סובל. אמר  שאינו יכול לעמוד בשיפוט הצופים. שברח מן האולם בטרם החל הסרט. חשבתי שהתנהגות הקצוות הזו היא המאפיין שלו. עמוס לא יודע לבלף, לא לטייח. הוא ישר ופתוח עם הסביבה ועם עצמו עד כאב. ככה גם בכל עבודותיו. זה הייחוד שלו.

כמה שנים אחרי, הוא הגיע ארצה, חיפש את עצמו. כשהבין כי הוא מפורסם מאד, ביקש להתחבא מפני אנשים. באותם ימים, לא עבד. לא הייתה לו הכנסה והמחשבה כי יהיה תלוי בתמיכת אחרים העיקה עליו. תקופה מסוימת התארח בביתי. ניסיתי לעזור לו. בסיוע הסופר רמי אורן, אז חברי הטוב והעורך שלי בעיתון "ידיעות אחרונות" השגנו לו מישרה ששכרה בצידה: לכתוב טור אישי בעיתון "לאישה". צבי אלגת ז"ל, עורך "לאשה" אמר לו: "תכתוב מה שתירצה, על הנשים שלך, החיים שלך, על מחשבותיך, על כל מה שרץ לך בראש. אתה בחור מעניין.

עמוס כתב אז טור מבריק שהמשיך להתפרסם כארבע שנים עד ששב לעשות סרטים.

בחודשי הקייץ השנה, הייתי שוב בניו יורק עם משפחתי כפי שאני נוהגת כל שנה. עמוס ששהה שם עם משפחתו,יצר עימי קשר וסיפר לי כי יצר סרט דוקומנטרי חדש שלא זכה אפילו לאיזכור אחד בתיקשורת. הוא ביקש את עזרתי ושלח לי את המכתב הבא.

אני מפרסמת אותו ברשותו המלאה. הוא מדבר בעד עצמו.

לסוף מכתבו צירפתי קטע מהפרסום לעיתונות שמוציאה נורית גפן, ידידה ותיקה, המיחצנת את ערוץ שמונה בטלוויזיה. כן הוספתי את הרזומה העצמי ששלח לי עמוס. את הצילומים שלחה לי רעייתו אסנת קולק.

לאה אתגר

עמוס קולק כותב ללאה אתגר: 

הסרט בו מדובר הוא דוקומנטקרי של תשעים דקות שעבדתי עליו כשבע שנים, 2004-2011,  זה הסרט הכי אינטימי שעשיתי בחיי ולדעתי מאד מיוחד, מרגש ומעניין. עוסק במערכות יחסים בו-זמניות עם אבי, עם יצאנית ניו יורקית מסוממת, ועם בנותי שגדלו מילדות קטנות לנערות – כמעט נשים. הכול בין ישראל לניו יורק.
הסרט הוצג בפסטיבל ירושלים האחרון בתחרות על פרס ון ליר לסרטים דוקומנטרים.
כל הרעיון לפתוח בפסטיבל ירושלים  היה כדי לקבל חשיפה רבה ככל האפשר. הרי אני בן ירושלים, גר במלחה, בנו של טדי קולק, וכו'.
הפסטיבל היה מאוד כאוטי – בצורה מעציבה. חסרו ניהול וכסף ליצור אירוח נאות.
הסרט שלי לא קיבל אפילו אזכור אחד בעיתונות. לא הגיע אף עיתונאי או מבקר. כך שהפתיחה "המתוקשרת" הפכה לסוד הגדול בפסטיבל.
בי זה כמובן פגע עמוקות. גם בפן המקצועי וגם בפן האישי. אני במאי מכובד, חזרתי לירושלים לפני שבע שנים תמימות – ואף מילה בעיתונות! אני מתחייב שזהו סרט מרתק ומרגש. שמעתי זאת מהרבה אנשים, ואני גם יכול לחוש בעצמי. הוא בפרוש לא לכולם. אבל יש לו קהל.
באוסטריה בה הייתי לשלושה ימים השגתי מפיץ קולנועי מכובד שיפיץ את הסרט. Stadtkinowien.
בישראל אני נתקל בחומה של אדישות מצד העיתונות. הסרט יוקרן באוקטובר או נובמבר  בערוץ 8 שהם אחד המשקיעים, אבל אני נחוש שקודם תהיה הפצה בבית או בבתי קולנוע. לא פשוט.
כיוון שתמיד עזרת לי ברוחב לב נדיר, הייתי מקווה שאת יכולה לכתוב משהו. אפילו, כאמור, פשוט לצטט אותי. אין עוד סרט שיש בו חומר כה אינטימי ומרגש על טדי – בשנותיו האחרונות. אבל הסרט הוא בעצם עליי בתקופת משבר. הייתי מאוד שמח אם אפשר- בנוסף לעיתונות באינטרנט – לכתוב משהו בעיתון רגיל, מודפס, כמו ידיעות, מעריב וכיוצא באלה.

כמובן שאשתי אסנת יכולה להעביר לך צילומים במייל.
המון תודה ובתקווה ששלומך טוב ושאת מכייפת,

עמוס קולק

פירסום לעיתונות: שועטים למוות: "כרוניקה של משבר", תקציר מאת עמוס קולק

כרוניקה של משבר הוא סרט שצילם את עצמו. כלומר, אני אחזתי במצלמה, אך לא הלכתי לפי שום תסריט או תקציר. צילמתי מתוך דחף פנימי בלי שום צנזורה את האנשים והארועים שהשפיעו עליי בין השנים: 2004 – 2010 , בירושלים ובניו יורק, שתי הערים שנמצאות לי בוריד – 2004-2010. שנים מוטרפות בחיי. כשלא הצלחתי למצוא את עצמיולא לקבל עבודה. המאורעות והאנשים בערו בעצמותיי. הייתי  חייב לצלם. רובין דברה בתא טלפון בווילאג'. היא הזכירה לי את גרטה גרבו. ניגשתי אליה. ככה זה התחיל.

כך, תחילת הצילומים הייתה בניו יורק. צילמתי את מערכת יחסיי עם רובין, זונת רחוב יפה ומקסימה ומכורה לגמרי לסמים. צילמתי בו-זמנית את יחסיי עם שתי בנותיי הקטנות בגילים בהן הפכו מילדות לנערות. בתקופה זו הרבינו לנסוע לירושלים לבקר את הוריי ואני תיעדתי אותם ובעיקר את יחסיי עם אבי, – יחסים שהיו טעונים תמיד באהבה וכעס – בשנים האחרונות לחייו. ניסיתי לשאול שאלות, להבין. לפעמים נדמה היה לי שאני מתעד אנשים השועטים בכל כוחם  לקראת מותם הבלתי נמנע. רובין עם הסמים, אבי, מפאת גילו, ואני? למה אני?

רובין, בחורה שהזדהיתי איתה משום מה, חיה בין מנת סם אחת לזו שתבוא אחריה, בלי לדפוק חשבון לאף אחד ובייחוד לא לעצמה.

טדי קולק, אבי, איש עטור  הישגים, נמצא באותן שנים באזור הדמדומים של בין החיים והמוות. הוא הקדיש, יחסית, בעת הראשונה בחייו, הרבה זמן למשפחה. אולי מרצון ואולי כיוון שהיה מרותק לכיסאו ולא הייתה לו דרך מילוט. היה לי כל הזמן בעולם לשוחח איתו, להבהיר דברים. אבל זה היה קשה, כמעט לא-אפשרי.

אני עצמי ביליתי כל אותה תקופה בנסיונות סיזיפוסיים ליצור – לעשות קולנוע מיוחד ומרתק, אבל כאילו שכחתי בבת אחת איך לכתוב, איך לגייס כספים. וכך, תמיד חזרתי לטדי, לרובין, לבנותי, לעצמי והשנים נקפו.

שתי בנותי גדלו ופרחו והעניקו לי את החיזוק החשוב ביותר להמשיך הלאה ולנסות לחיות כבן אדם שיש לו תקוות ותכניות. גם אשתי עמדה לצדי לאורך כל הדרך ולא שפטה אותי.

על מה הסרט? אני מניח שהוא אודות עמוס קולק בתקופה הזויה בחייו, מנסה ליישר את הוויתו והבנותיו ולמצוא טעם ותכלית. כל הדמויות מלבדי עשו תזוזה של ממש במהלך הסרט. בנותי התבגרו ועברו לחיות וללמוד בירושלים.אבי מת בשיבה טובה בגיל 95. רובין יצאה מתקופתה הארוכה כזונה ונרקומנית. היא בלתה כשנתיים באיטליה וחזרה לניו יורק בה מצאה משרה "ליגאלית, כשהיא נקיה מסמים. ואני – אינני יודע. אני עשיתי את הסרט הזה.

 הרזומה שלי:

עמוס קולק, יליד ירושלים 1947.
למדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית.
רומן ראשון: "אל תשאלי אם אני אוהב" 1971
רומן שני: "הנערה שהביאה את המלחמה." 1973
רומן שלישי: "הנה אחרי שתלו אותו" 1976
רטמן רביעי: "התפוח השיר והזהב" 1980
רומן חמישי: "C בערך קלינט איסטווד" 1995
רומן חמישי: אוטוביוגרפיה של טדי קולק "ירושלים אחת" טדי קולק עם עמוס קולק 1979
סרטים"
"אל תשאלי אם אני אוהב" 1979
"מניו יורק באהבה" עם ג'ולי הגרטי ("טיסה נעימה") 1985
"לולו לנצח"עם אלק בולדוווין, חנה שיגולה, דבי הארי 1986
"הימור מסוכן" עם קתי בייטס, סלי קירקלנד 1989
 "להב חצוי" 1992
"נערות רעות" 1994
"סו"עם אנה טומסון. זוכה בפרס העיתונאים הזרים בפסטיבל ברלין (הוצג בבתי קולנוע בצרפת במשך שנה וחצי ברציפות) 1998
"פיונה" עם אנה טומסון 1999
"אוכל מהיר נשים גנובות" עם אנה טומסון, לואיז לסר (אשתו השניה של וודי אלן) מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן 2000
"קוויני מאוהבת" 2001
"בריג'ט" 2002
"הפי אנד" עם אודרי טוטו וג'סטין ת'רו (החבר המתוקשר העכשווי של ג'ניפר אניסטון)זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל שטובל בפורטוגל 2003
"חסר מנוחה" משה איבגי, רן דנקר" 2008
סרטים דוקומנטרים:
"טדי קולק" 1996
"כרוניקה של משבר 2011