צריך הרבה אומץ להעלות בהבימה את המחזה המלך ליר. ההצגה אורכת שלוש שעות, המלך ליר היא ליאה קניג. שחקנית אישה. מצויינת, אבל מבלבלת. השחקנים והסייענים עוברים בקלות את המספר שלושים. ההצגה שתוכנה עתיק, יש אומרים אפילו שנכתבה במאה השמינית לפני הספירה, היא במקורה אגדה עתיקה שעברה גלגולים עד שנפלה לידי שקספיר וזו הגירסה שראיתי בהבימה.
הבמה שחורה אפורה, הטקסטים קשים, האירועים קודרים. אף על פי כן לא ויתרתי על אף שורה במחזה ומה שלא ראיתי או שמעתי. קראתי בעברית השקספירית הכתובה מעל לראש. לעיתים היה הכיתוב העברי שונה מהנאמר על הבמה. יש וליא קניג בתפקיד המלך ליר קיצרה ו"שיפרה" את השפה והאורך השקספירי.
הצגת המלך ליר היא חובה לכל אוהבי התיאטרון. היא טרגית ועוסקת ברוע האנושי. המלך ליר הזקן מבקש לחלק את מלכותו לשלושת בנותיו. מן הרצון הזה, עולה אכזריות אנושית מפחידה: שתי בנות משליכות את אביהן לעת זקנה. האב מנדה את השלישית. בן מביא להוצאת עיני אביו. הבנות מוציאות את אביהן מדעתו ומביאות למותו. אח רוצח את אחיו ומשליך את גופתו. אחות רוצחת את אחותה. שני שורדים עושים סדר בתכנים הלא אנושיים.
בנעורי ובארצות אחרות ראיתי גירסאות שונות של המלך ליר. אהבתי את הגירסה שהסתיימה בטוב. הפעם הייתה זו הגירסה העולמית המפוכחת שחיבר שקספיר. ניראה לי שאזכור מחזה זה לנצח. היא היא החיים האמיתיים על פני הכוכב שלנו. לא צריך לחפש רחוק, מלכים בסעודיה רוצחים את קרוביהם, בארצות מתפתחות ובמהפיכות עדיין שופכים דם. השנאה העולמית היא אכזרית. מי שרואה את המחזה יוצא משם בהבנה שהאנושות מרושעת. גם ההבנה הזאת שווה בהחלט צפיה. צפייה תרבותית בתיאטרון שיש לה מקום ואומץ להעלותה בתיאטרון הבימה. יישר כוח.
כתבה: לאה אתגר. צילם: איציק בירן.