פסטיבל קולנוע וטלוויזיה ישראלי על טהרת היצירה המקומית יצא לדרך בסוף שנת 2016. מסתבר שיש אצלינו שפע של נשים מוכשרות: הוגשו 50 יצירות של 50 במאיות שיצרו סרטים חדשים ארוכים או קצרים או סדרות חדשות.

צפיתי בסרט הפתיחה שיצרה הבמאית מהא חאג’. לפתיחה הגיעו המון במאיות לתמוך בחברתן. הגיעה גם שני כהן השחקנית והקומיקאית עם חברה. בקבלת הפנים היו חטיפונים טובים והיו וודקה, ג'ין טוניק ויין נתזים.

הסרט שמדבר ערבית הוצג בגאלת הפתיחה לפסטיבל כ"עניינים אישיים" וזכה לפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר 2016 בפסטיבל חיפה. גם זכה בעוד שלושה פרסים ואיזכורים בינלאומיים. אכן הסרט עוסק בזוג מבוגר משועמם החי בנצרת. היא מבשלת ושותקת, הוא שותה כל היום קפה שחור והם בקושי מחליפים מילים זה עם זאת. אכן עניינים אישיים, אבל בין העניינים האישיים נכנס האלמנט הפוליטי. הבן האחד שלהם גר ברמאללה. הוא מחזאי וחברתו בוגרת אוניברסיטת ביר זית. שניהם ממהרים לנסוע לפגישה חשובה בירושלים ובמחסום נולד חיכוך מילולי של החברה עם חיילים ישראלים. הם מבקשים ממנה להסיר התרמיל, להתקדם צעד צעד ומכוונים אליה נשק במקרה ויתברר כי היא חמושה. גם המחזאי הנוהג ברכב נעצר ושניהם נלקחים לחקירה. עד ששוחררו הם החמיצו את העניין שלשמו נסעו לירושלים. סצנת המעצר במחסום מוצגת כאכזרית, מעליבה ופוגענית.

הבת של הזוג המשועמם חיה גם היא עם בעלה ברמאללה ועם הסבתא הדמנטית שיש לנעול אותה בבית או בחצר שלא תלך לאיבוד. בעלה של הבת מקבל הצעה לשחק בסרט. המחזאי וחברו מדברים על ליבו לא להשתתף בסרט ישראלי. הבן הנוסף חי בשוודיה בלי פוליטיקה. יש לו חברה שוודית שלא מגיעה לארוחה משפחתית עם הוריו מנצרת.

על רקע העניינים האישיים מאד, העדינים מאד, הנוגעים ללב, יש, איך אפשר בלי, פוליטיקה של פלשתינאים מול ישראלים. חיילים עם רובים שפוחדים שמא זוג תמים יכול לפוצץ אותם או לשלוף סכין. זו מציאות חיים ישראלית.

הסרט מדבר ערבית עם תרגום לעברית ואנגלית. נתמך על ידי קרן הקולנוע הישראלי, מועצת הפיס לתרבות ואמנות, פסטיבל ישראל האחרת ועוד ועוד.

אין לי בעייה עם הסרט, אהבתי אותו, הוא עשוי היטב והדיאלוגים רגישים וחכמים.אבל תראו לי סרט ישראלי שנוצר לאחרונה על ידי בני מיעוטים שאין בו נגיעה פוליטית. האופנה העוסקת בבעיות גזענות היא נחלתן של עוד במאיות ישראליות: נדיה סירטה של טובה אשר למשל, מספר על מאיה החולקת את חייה עם יואב ושני ילדיהם ומסתירה את זהותה המוסלמית כבת לערבים ממזרח ירושלים. בין היוצרות יש רבות שברחו מהפוליטיקה. עסקו בבעיות דת וחילוניות, זוגיות, כדורגל וגזענות, בעיות אישיות, בעיות מוח, הטרדות מיניות ועוד. בלי פוליטיקה, בלי מלחמות ובלי מחסומים. אולי זה האחרון ייעלם יום אחד. אשרי המאמין…. הלוואי. מאחר ואני צופה קבוע בפוקס ניוז (פחות בסי אן אן) ראיתי השבוע את אחד מבכירי השדרנים שאינו מאמין באפשרות "שתי מדינות לשני עמים" מציע לנו פתרון:  לחלק את פלשתין לפי קירבת המגורים והמוצא: שליש למדינת ירדן, שליש למצרים (עזה) ושליש יישארו כאזרחים ישראלים אצלינו. אבל מתברר, כך אמר, שגם ירדן וגם מצרים מסרבות לקבל בארצם את הפלשתינאים.

כתבה וצילמה: לאה אתגר

שני כהן וחברה בפסטיבל הבמאיות