חופשת קייץ, אני מזמינה את נכדתי בת העשר וחצי לנסוע עימי למוזיאון המדע בירושלים. זו הזמנה לילדי עיתונאים, עם כיבוד קל ועם ארוחת צהריים של פלאפל בתוספת ירקות, פירות ושתייה.גם הכניסה חינם (ככה המחיר הוא 60 שקלים לילד בוגר ולמבוגר, ומתחת לגיל חמש הכניסה חינם.). הקטנה שהיא כבר גדולה מופיעה בבוקר יום שישי עם חברה. ככה זה, נכדתי אוהבת את החיים בצמדים. אפילו לארוחת צהריים שאני מביאה לה בימים שאני אוספת אותה מבית הספר, היא מביאה חברה. היא מדברת יותר עם החברה ואני, סבתא שמשתדלת תמיד שילמדו משהו. לא צריכה להשתדל. הבנות נטרפות על מבוך המראות בכניסה למוזיאון המדע. אחר כך נעלמות לי תחת הידיים. אנחנו בסיור מודרך, הולכים בקבוצה, אבל הילדות שאיתי, עסוקות. רגע הן מתפעלות משדה חיטה ופרחים שצומחים על קיר אנכי ולא נופלים, וכהרף עיין הן טסות לחדר מחשבים ומדע, שם הן מתקוטטות עם זאטוט בן ארבע. הוא תפס את המיתקן המדמה לשלוח טיל למרחקים. כשאני אומרת להן "תוותרו, אין זמן, צריך להמשיך," הן מתמרדות. טוענות שהזאטוט תפס את המיתקן להמון זמן ומסרב לתת להן אפילו פעם אחת. כשאני מבקשת ממנו לרדת מהמכשיר, מופיעים ההורים, עולים חדשים דתיים עם כיסוי ראש מפורטוגל, זועמים עלי בפורטוגזית ואני זועמת עליהם בחזרה בתנועות ידיים כאילו פורטוגזיות שאומרות:  "לא יפה, צריך ללמוד לחלוק." זה לא עוזר לי. הן ממשיכות לחנך אותי בפורטוגזית בלהט ומשום שאיני מבינה אף מילה אני מחנכת אותן בעברית כועסת שלא מזיזה להן, מאמינות שהזאטוט שלהן יהיה יום אחד מדען טילים. אני מזרזת את הבנות למצוא את הקבוצה המודרכת שלנו אבל זה לא עוזר. הן כבר הגיעו לחצר לתצוגת הטרקטורים, לשתילת צמח בוטיק לקחת הביתה ושבות לתערוכה של שדות המחר. תערוכה חקלאית של מה יאכלו בשנת 2020 תשעה מליארד בני אדם רעבים. הן מתבוננות בחקלאות המחר ומתפעלות מאם החיטה לעומת חיטה מתורבתת. משתגעות על מכונה שמייצרת קרקרים משלב טחינה ועד סיום. מתפעלות מ 19 סוגי עגבניות ומשורשים ענקים של עץ בננה הידרופונית. אני מפתחת לי שרירי רגליים כי אני ממשיכה לרדוף את הצמד מקומה לקומה, מתצוגה לתצוגה. הן מפריחות כדורים באויר חם, יורות כדור טניס ללוע תותח, ונעלמות בין הקומות. בשעה 12 בצהריים אנחנו מוזמנות לסרט טבע של ה b.b.c  אבל הקטנות מתמרדות, הן רוצות לאפות פיתות, להתגלגל בשכיבה על קרוסלה ולהתעסק בכדור אבן ענקי. הן מודיעות לי שהן לא חוזרות איתי הביתה כי הן רוצות לגור במוזיאון ולא להיכנס לסרט הטבע. פה אני כבר משתגעת לשבת קצת. אני גוררת אותן תחת מחאה לאולם סרט הטבע שהוא על עכבר קטן ואמיץ שאוגר בלוטים לחורף ומוצא שהם ניגנבו ממנו. (המחיר לסרט 10 שקלים והכניסה למוזיאון לילד או מבוגר 60 שקלים) הסרט שהוא חינם לילדי עיתונאים הוא מופע תלת מימד מרהיב. הילדות הסרבניות נשבות בקיסמו, גם אני מוקסמת, שלא להזכיר כי עכשיו אני נמצאת במצב ישיבה נוחה. זהו יום שישי ואני צריכה להשיבן לבתיהן בהרצליה לפני כניסת השבת ומשם להגיע הבייתה לתל אביב. כל הדרך הן מדברות ומדברות וצוחקות וצוחקות ומרעישות ומתווכחות במושב האחורי, וכשאני אומרת "שיהיה שקט קצת," נכדתי עושה לי פרצוף זועף כאילו אמרה לי " לא לכעוס לעיני החברה" אז אני שותקת.

צמחים שתולים על קיר אנכי במוזיאון המדע

חושבים שסיימנו את בילויי הקייץ? לא ולא! כבר התחייבתי לנכדתי על יום בילוי נוסף, גם הוא לילדי עיתונאים. ללכת איתה להצגה בתיאטרון אימפרוב (אימפרוביזציה). זה תיאטרון שתפס תאוצה בעולם ושהמשתתפים בו ממשיכים משפט שקשור למשפט קודם או משפט שקשור לקודמו לפי אותיות אלף בית. בעלת התיאטרון היא אנה פרמינגר והפעם לא צריך להרחיק לירושלים. רק להגיע לרחוב יצחק שדה  32 בתל אביב,שם שכרה פרמינגר (שהתמחתה באימפרוביזציה בשיקגו) אולם קטן עם 70 מושבים. נכדתי מופיעה שוב עם חברה אחרת. "שלא ישעמם לי," היא אומרת ואני שותקת משכנעת את עצמי שבעתיד אני רוצה אותה סולו. המופע מיועד לילדים עד גיל 13 אבל על הכריות שלפני הבמה מושיבים כמה עשרות זאטוטים מגיל שלוש עד חמש בחינם, שכל אחד מהקטנים כולל שתי הגדולות שלי מתים לעלות לבמה ולהופיע. ככה זה עם ילדי התיקשורת, מגיל קטן חולמים על להופיע ולהתפרסם. על הבמה מופיעים שלושה שחקנים מקצועיים והם מעלים לבמה חבורות של ילדים והורים משתתפים. הנכדה שלי והחברה נשארות כל המופע עם אצבע מורמת למעלה. סופסוף מזמינים אותן. אבל אסון ושבר הן צריכות לרקוד ולא לדבר. "זה לא פייר" אומרת נכדתי חסרת המעצורים וממהרת לבמה להודיע לאחראית שהיא רוצה עןד סיבוב כי רק רקדה ולא דיברה. זה לא עזר לה כי יש עוד המון ילדים, זאטוטים כגדולים, שתקועים עם האצבע למעלה ואין סיכוי שיעלו אפילו פעם אחת לבמה. סוף המופע. אין יותר אפשרות לעלות לבמה. אני מתבוננת בנכדתי ורואה דמעה אחת קטנה בקצה העיין שלה. ליבי נקרע ואני אומרת לה שבשבוע הבא נבוא שוב למופע אימפרוב. אבל היא כועסת ואומרת: "סבתא לא צריך, אני חברה בחוג תיאטרון בהרצליה". אהה, שכחתי שהיא מלכת החוגים, אני שמחה בשבילה. אני מזמינה אותן לאכול עימי אבל בתי, האמא של נכדתי, מופיעה ולוקחת את הצמד חמד לארוחת צהריים בראשון לציון, אצל אימי שתחיה. ואני? גמורה ועייפה ולא רעבה משני ימי הבילוי האינטנסיביים עם נכדתי וחברותיה. ביליתי? נהניתי?  אם אני לא סבתא מזהב טהור, אני לפחות עשוייה מבטון מזויין.

שלושת שחקני אימפרוביזציה
בתיאטרון אימפרוב

כתבה: לאה אתגר . צילום: שוקה חיון ולאה אתגר