בדרך לפסטיבל העשירי בין כרמי מרום הגליל, ראיתי שכבר מכינים לנו בארץ ישראל שלנו, עולם חדש ללא גבולות: סביר להניח שאני לא אהיה אז בין החיים. אבל אני שמחה לדעת שצאצאי יסעו מכאן לכל העולם על כבישים, מחלפים ומנהרות. כביש אחד יוביל לאיסטנבול ואירופה וכביש שני יוביל לדמשק ולאסיה. בינתיים אני שמחשיבה עצמי לעיתונאית אינטרנטית שיודעת לכתוב, (www.notzetz.co.il) שרוייה בהווה טוב, משתתפת בתענוגות חינם בסיור בלוגריות בן יום אחד. יושבת באוטובוס ממוזג שחולף ליד עבודות עפר עצומות שמתחילות ביוקנעם, משנות סדרי עולם  ומדלגות על צמתים שהכרנו, אפילו על צומת גולני. עד שניסע מכאן לאירופה ולאסיה הרי בין ה 18 ועד ה 26 לאוגוסט השנה יחגגו במרום הגליל את טו באב בפסטיבל גלילי רווי עינוגים של גבינות ויין ועוד.

התחלנו את הסיור ביקב אדיר באזור התעשיה דלתון בסמוך למושב כרם בן זימרה. הוגשה ארוחת בוקר עשירה במוצרי חלב עיזים ובאלכוהול של יינות אדומים ולבנים מהמשובחים שיש. מחיר ארוחה כזאת נטו למבקרים 65 שקלים. אם היא מלווה בהופעת מוסיקה לטינית וטעימת יינות חפשי, מחירה 100 ₪ כולל הכוס. היקב על תעשיית גבינות העיזים ותעשיית היין שלו שייך למשפחות אשכנזי ורוזנברג. לפני שלושה דורות הם הגיעו  לחורבות. הבינו מהר מאד שלהתפרנס צריך עדר עיזים לגבינות וצריך לטעת גפנים ליין בגבהים של 700 עד 800 מטרים. דוד נחמיאס אחראי על מרכז המבקרים וכשאנחנו מקבלים לקינוח גלידה מחלב עיזים והיא טעימה לי, אני בטוחה שכבר נמחק לי המוח והשעה עוד לא שתים עשרה בצהריים.

בעצירה הבאה אני כבר חוזרת לעצמי ופוגשת את משפחת אלקלעי. הסבתא רבא ששמה היה מאדם אלקלעי באה מיוגוסלביה. התברכה ביכולת אפיה מופלאה ונינה יפה שלה בשם בר (לא רפאלי) מגישה לנו מאפים נהדרים. ההורים של בר ששמם מוטקה ומזל מגישים לנו ממש בזמן, קפה מצויין. בית הקפה שלהם נפתח רק בשבתות ובחגים. אבל לי הם עשו ביום חול ספל קפה להשבת זיכרון. למתעניינים: הם גרים כולם בבית אבן מחודש שנימצא מעל הקונדיטוריה ובית הקפה. הבת או הבן האחרים שלהם מוכרים חומוס בברצלונה. טוב לדעת: אם תיסעו לברצלונה ותירצו, תאכלו חומוס.

המסע שלי נימשך בספסופה. (פירוש השם: מקום בו הפירות מבשילים לאט), הישוב נמצא ממש מול הרי לבנון.(זוכרים את הכפר הרצחני מרון א ראס). כאן נימצא הכרם של יוסף סיידא (לא ראיתי את האיש) אבל בנו גידי סיידא קיבל פנינו בפירות, במיץ רימונים וביין בבקבוקים בכל הגדלים. אם תירצו לרכוש אצלו יין טוב ב 180 שקלים לבקבוק יסבירו לך שהאדמה משובחת ולכן הגפנים הם נטולי כימיקלים. הכרמים הטובים ליין הם בגבהים שאני משננת ומזכירה לעצמי שוב, שלא אשכח: בין 700 ל 800 מטרים.

ליקב של משפחת סיידא קוראים יקב לוריא. על שם רבי יצחק לוריא מחבר ספר הזוהר. לידיעתכם: האזור של מרום הגליל עמוס בקברי צדיקים. דמויות מההסטוריה שאפילו לא חיו באזור זכו בקבר על שמם. למשל בניהו בן יהוידע, שר הצבא של דוד ושלמה זכה לקבר באזור אף על פי שמעולם לא היה שם. משפחת סיידא שולחת ידיה בכל: יש לה צימרים, כרמים, תעשיית יין, מרכז מבקרים ואפילו מוכרים ענבים ליקבים קטנים. כטוב ליבינו ביין שכנעתי את גידי סיידא לגלות לי אם הם זכו אי פעם לביקור הייננים הקודמים, הערבים שגרו במקום. הוא נעתר ואולי יעניש אותו אביו בשל כך וסיפר, כי יום אחד הגיעו אב ובנו אנונימים וביקשו מאביו הדובר ערבית סיור במפעליו. האב הראה והסביר וטייל עימם במאור פנים עד ששמע את הבן אומר בערבית לאביו: "היהודים הללו אפילו יכניסו זנב כלב לעשרים שנה לבקבוק, יצא להם זנב עקום."

גם לספסופה יש קונדיטוריה כשרה ששמה "שרונה". העמידו לנו שולחן מרהיב ורוב חברי למסע חיסלו בקלות את כל הסוכר. בהיותי שומרת בריאות נימנעתי והצטערתי כי די נדיר לוותר על רמת אפייה גבוהה כזאת.

במושב שפר (תיזכורת לשבט נפתלי הקדום שדיבר אימרות שפר, ישב בין המשפתיים ושמע שריקות עדרים) פגשנו בשביל הרוח את הצלם אבי גולדברג בסטודיו שלו. הוא מוכר צילומים נהדרים מכל מסעותיו בעולם בכמה אלפי שקלים לצילום. יש לו אוסף מצלמות עתיקות ובין הרגליים מסתובבים ילדיהבית וילדי השכנים כולם יפים ובהירים עם פאות ארוכות.

משם הגעתי עייפה ומרוטה למסעדת "בין הכרמים" שבמלון בוטיק ששמו " אמירי הגליל". הכניסה הייתה כל כך יפה בעיני שלא התעצלתי והצטלמתי. המלון שייך למשפחה ממושב אמירים השומרת על פרטיותה, כך גילו לי אחרי שהבטחתי לא לפרסם שמם. אז לא. רק שמעתי שיש במלון 16 חדרים מייד קפצתי לשאול: אם אני מביאה לחופשה את משפחתי הגרעינית הישראלית ואת משפחתי הגרעינית האמריקאית האם הם סוגרים בשבילינו את כל המלון. השיבו: בודאי, בתנאי שאודיע מראש ושנשלם לפי העונה המבוקשת. דאגתי שכבר יחתימו אותי ונחפזתי להיכנס לחדר האוכל. שם הגישו לנו ארוחת צהריים מאוחרת. על התפריט היה כתוב שכאן "מגישים אוכל ויין עם שאר רוח." אוכל בשרי היה, יין היה, ושאר רוח היה או שלא. יצאתי קצת מאוכזבת מהארוחה שבישל שף צעיר ונחמד. חלק מהאוכל הטרי היה מלוח מדי, חלק היה תפל מדי, ורק האורז והסלט היו בדיוק כפי שצריך. הייתי מחוקה מהתענוגות ונישארתי בקושי עם קצת רוח. אבל נותר עוד ביקור אחד במקום מדהים: "חמדת ימים".

מחמדת ימים שתלוייה על המצוקים בין הים התיכון לכינרת והכניסה אליה היא דרך גשר עץ משקיפים על כל העולם ממרום ההרים. לפני כחמישים שנה התיישבה במקום משפחה חלוצית שמנגנת על פסנתר וחליל וגיטרה ומאז הם שולטים בכל המוסיקה הגלילית והעולמית. האב כבר זכה לפרוט על הפסנתר בהופעה באומות המאוחדות. התאוששתי קצת כשניגן כמה יצירות וכך עשו גם בנו ונכדו ואפילו הבן השני הוסיף דברים. רק הבת נעלמה, והאימא עמדה ושתקה בשימלה לבנה. קשים היו חייה במקום ההררי שטרם היה בו צינור מיים ובית הגון לגור בו. אחר כך דיבר עמית סופר, ראש המועצה מרום הגליל. הוא סיפר כי הדמוגרפיה צומחת באזור והרבה ישראלים בורחים אל הטבע והמרחבים ממועקת העיר לגליל העליון. האמנתי לו. בקושי שמעתי את נציגת אמירים ואת התודות לאדיר צוק מקק"ל ולצביה שכל הפסטיבל נפל בהצלחה על ראשה. אחר כך נסענו עם הפסקה של דקות ספורות פה ושם עד תל אביב. כשהגעתי הביתה חשבתי שהיה כייף אמיתי ושלא בכל יום מקבלים פינוק גלילי כזה, רק חבל, אין אצלי אף פעם  בלי חבל, שמרוב עינוגים הוספתי איזה קילוגרם ומחקתי את כל הדיאטה האנטי אלכוהולית שלי. איך אמרה לי תמיד הסבתא רייזלה שלי ז"ל: מחר יום חדש.

כתבה וצילמה: לאה אתגר, האמא של חיים אתגר.

ארוחת בוקר ביקב אדיב

אבי המשפחה ליד הפסנתר

בר מקונדטוריה במושב כרם בן זימרה

גידי סיידא מכרם לוריא

הגשר שמוביל לחמדת ימים

המשפחה מחמדת ימים

הצלם אבי גולדברג

הקונדיטוריה שרונה ממושב ספסופה

לאה אתגר בכניסה למלון אמירי הגליל

עוגות מהקונדיטוריה שרונה בספסופה שאי אפשר להתאפק

צילום למכירה של אבי גולדברג