לא נעים להודות. אבל האירוע בסינמטק שנערך לזכרו של איל העיתונות דב יודקובסקי היה אירוע אזכרה שמח. היה ארגון מצוין של אתי יודקובסקי ליבר, בתם היחידה של דב ולאה יודקובסקי. היה כיבוד משובח מאיכות טובה והיה אלכוהול חופשי במיתחם שניסגר למוזמנים. היה סרט מרתק פרי עמלו של הבמאי גלעד טוקטלי שסקר את חיי דב יודקובסקי דרך עיני אלה שהכירו אותו. הגיעו כחמש מאות מוזמנים, עיתונאים, חברים, נושאי מישרות ציבוריות בעבר ובהווה ועוד. בקיצור, אליטה חברתית, פוליטית ואינטלקטואלית. אין ספק, דב יודקובסקי ז"ל שהיה אנין טעם לא קטן, היה עשוי להנות באירוע.
בין הקרואים: אהוד ברק ונילי, יוסי שריד ודורית, יעקב נאמן ורעייתו, זלמן וכנה שובל, מרים נאור, אריה נאור, השופט לשעבר שמגר, אילנה דיין, גלעד טוקטלי, עמרי אסנהיים, רוני קובן, עמליה רוזנבלום, אמנון אברמוביץ, ירון לונדון, איילה חסון, סבר פלוצקר, נחמיה שטרסלר, ינון אנגל, יעקב בטינגר, עודד מוזס ושולה, זאב מוזס ושולה, נחום ברנע, שלמה נקדימון, איתן הבר, רון בן ישי, דב עצמון, חגי קרן צבי, קטיה ורד, נחמה דואק, עמליה דואק, עמוס ערן, אירנה שלמור, אורנה קדוש, דימון שחר, אלון שלו, צביקה רייך, אילן נחשון, יחזקאל אדירם, דורי קלגסבלד, אילן שילוח, שירה מרגלית, מעיין דגן, יוחנן להב, זאב גלילי, יגאל סרנה, רונית ורדי, סימה אלה, זיוה יריב, רמי אורן וניצה, איילה זמרוני, שרה ארנון, רמי טל, גדעון רייכר, אמנון רבי, נתן ברון, עדה גרינשפאן, אהרון ברנע, בלה אלמוג, סימה אלה, אורלי פרומר, מרדכי גילת, יהודה אטלס, גבי דורות, פנינה וולן, חבצלת, עמוס ערן, זאב מוזס ושולה, עודד מוזס ושולה וכמובן ג'קסון ונגבה ועוד ועוד.
אורלי אזולאי ויורם וידן שכן השתתפו בסרט שהוקרן לא הגיעו. אבל נימצא מקום בסרט לאיזכור אדם ברוך ז"ל שהיה בעל תפקיד משמעותי בחיי העיתון, גם לאהרון בכר ז"ל, לפולה מוזס ז"ל ובמיוחד לנח מוזס ז"ל שקורותיו היו שזורות בקורות העיתון ובחיי דב יודקובסקי המנוח.
היה צריך להירשם מראש לאירוע. אבל אנשים הביאו גם את ילדיהם שנהגו להסתובב בזמנו בחדרי המערכת ובגרו. זאב גלילי ששימש שנים רבות כראש הכתבים הביא את כל המשפחה. אשתו החמישית או האחרונה של סמי גרינשפאן ז"ל הביאה את הבנים. הייתה תחושה משפחתית. הרבה מבני משפחת מוזס הגיעו: עודד וזאביק מוזס עם נשותיהן: שולה כפול שתיים, ואשתו הראשונה והמהממת של נוני מוזס. ג'ודי ניר שלום מוזס שלא הגיעה דיברה ארוכות בסרט על האהבה ששררה בין אביה לדב יודקובסקי .
צריך לזכור שיודקובסקי לא אהב להצטלם, לא לדבר בפומבי, ברח ממצלמות ולא כתב מילה בחייו מבלי שבדק אותה מכל הצדדים. באין ריבוי חומרים מצולמים ראיין הבמאי גלעד טוקטלי (והתחקירן מעיין דגן) לצורך הכנת הסרט מאות עיתונאים ומכרים. במשך יותר משנתיים הרכיב פאזל של סרט היסטורי מרתק שהעביר לצופה את הדינאמיקה המורכבת של האיש דב יודקובסקי והסובבים אותו. לטעמי היה זה סרט יוצא דופן שהייתה בו הצצה אמיתית לתקופה דאז וכן למערכת העיתון ידיעות אחרונות שהייתה בצמיחתה ובשיאה בימי יודקובסקי. ראיתי בסרט אווירת פיוס. המלחמות היצריות של ימי הפילוג הכועסים רוככו והודגשה ההרמוניה שממנה נוצרה מערכת משפחתית של אנשים עובדים ויוצרים, שהיו מיטב המוחות של העיתונות דאז. הסרט היטיב להציג אוטנטיות של מערכת עיתון במיטבה. מן הסרט הזה אפשר היה להכין סידרה ריאליסטית על פרשת דרכים של מערכת עיתון הנמצאת על סף ניצני עולם טכנולוגי אינטרנטי שאחרון הענקים עדיין עומד בראשה.
כשהגעתי, קצת באיחור, לא הייתה לי סבלנות לעמוד בתור. התפלחתי תחת החבל התוחם. רק כשיהודה אטלס אמר לי שצריך לקבל כרטיס לסרט שיוקרן הלכתי להירשם. ראוי לציין: האזכרה הייתה מסודרת ומוקפדת. דב יודקובסקי היה יכול להיות שבע רצון מהאופן שבתו, אתי יודקובסקי ליבר, בסיוע אימה לאה, אירגנה את הערב. אתי תמיד מפתיעה: אישה קטנה עם פוני שמקרינה נערות. כאביה, נחבאת אל הכלים. אבל באזכרה פגשנו נמרה מארגנת.
בנימה אישית: שנות המערכת, היו מהשנים המקצועיות המאושרות ביותר שלי. עבדתי במערכת עיתון מטריפה בצבעוניותה וברצינותה, בכישרונותיה ובהומור פנימי שהיה שם תמיד. כל מי שהגיעו לאזכרה לדב יודקובסקי היו אנשים שבאמת שמחתי לפגוש. איך שנכנסתי התחבקתי עם זיוה יריב. כך עד שהתחבקתי עם יחזקאל אדירם, איך אפשר שלא לשמוח עם האיש הלא שיגרתי הזה: כתב בתי משפט שנהג להביא פושעים מתוודים לבניין המערכת. שמחתי עם מרדכי גילת. אצלו עברתי קורס בתחקירנות שלא נגמרת. הוא כתב בזמנו תחקיר גילוי שחיתות על בוני בית הלוחם והם בתגובה תבעו את ידיעות אחרונות. היה משפט קשה וממושך. דב יודקובסקי אמר אז שבכסף ששילמו לעורכי הדין שהגנו על ידיעות אפשר היה לבנות בית לוחם חדש.
הבטתי ימינה ושמאלה. היה כייף לבלות עם אנשים שאהבתי ואם להאמין (חובה להאמין) לזאב גלילי שלדבריו: לא היה יום שעבר מבלי שכתבתי משהו חדש, אלה היו לי שנות יצירה עיתונאית פוריות. שונות מאד משנות כתיבת ספרים אליהם עברתי.
הסתכלתי בבלה אלמוג. היא התיישבה על כיסא. היא אף פעם לא אהבה להסתובב. דיבור הגיוני מסודר ומפורט היה תמיד המומחיות שלה. שמורה לה הזכות של קידום מדורי נשים. לידה הסתובבה לאה יודקובסקי, היא קידמה את פני השר לשעבר יעקב נאמן ורעייתו. שלמה נקדימון ארגן אותם לצילום משותף, אין ספק שהצילום הזה יגמור בארכיון הפרטי שלו. נקדימון הוא לא רק עיתונאי, הוא גם הסטוריון. הנה ירון לונדון חסר קירשנבאום ז"ל, הנה איילה זמרוני והנה שרהלה ארנון שערכה נפלא את ספרי האחרון. הנה גבי דורות מזכירתו היפה תמיד של דב, הנה יוחנן להב, גם בעברו תפקיד של ראש הכתבים. הנה רמי טל, איש מבריק באירגון מחשבות, אמן המילה והניסוח. וכולנו, כן כולנו, היינו בדרך זו או אחרת תלמידיו של יודקובסקי.
והנה מופרש בצד עומד אמנון רבי, אחד הבוסים של קשת. עומד הכי רחוק, אני חושדת בו שהוא משתדל להתחבא ממבקשי תפקיד אצלו בטלויזיה. רבים הם כניראה המנדנדים לו וחולמים על הופעה בטלוויזיה. לידו בת זוגו. חמודה אמיתית עם חיוך של אנשים טובים. כשהוא היה עורך הטור שלי, היו לי שנות כתיבה ברוכות. הוא מספר לבת זוגו שבעבר הוא עבד איתי וכיום עובד עם הבן שלי. חיים אתגר שהבטיח לבוא וטרם הגיע. "הייתה לי הזכות לעבוד עם האימא ועם הבן" הוא אומר ואני שמחה עימו.
והנה הפתעה טובה. אני רואה את הראש הלבן של אהרלה ברנע. מאז חזר מוושינגטון הוא עובד הרבה. יש לנו היסטורית נעורים. שנינו למדנו במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת קליפורניה בברקלי שבארצות הברית. הוא עבד על הדוקטוראט ואני על המאסטר. באותה שנה, בחופשת המולדת שלי גרתי במלון אשקלון שהיה שייך להורי. בחופשת המולדת שלו ברנע נסע לעזה לאסוף חומר לדוקטוראט. בדרכו חזרה עצר במלון לחפש אותי. אבי ז"ל שניפטר בגיל חמישים היה אז עדיין בחיים. לעולם יש ותהייה לי פינה רכה בלב לאנשים שפגשו והכירו את אבי. משך שנים הצטלבה דרכי עם ברנע. גם כשבניתי את ביתי בזכרון יעקב הוא בא לבקר. הפעם האחרונה שבילינו יחד קשורה לדב יודקובסקי. דב ולאה הזמינו אותי לארוחת ערב במסעדת יוקרה. ואני החלטתי להזמין את ברנע כשותפי לאותה ארוחה. זה היה ערב מופלא. דב שאל והקשיב כדרכו, והוא כמובן היטיב לשאול, וברנע סיפר, כי הוא מטובי המספרים.
ה"מינגלינג" ניגמר ואע"פ שעדיין לא דיברתי די עם כל מי שרציתי, הסרט התחיל. רמי טל שמר לי מקום לידו. הוא הפרטנר הכי טוב להבנת המצב, לניסוח המחשבה והמילה, ואני תמיד שמחה לשהות במחיצתו. גם ברנע ישב איתנו. הסרט ארך שעה ועשרים דקות. ואני מיניתי את עצמי להסביר לברנע את מה שאני חושבת שאינו יודע על ידיעות אחרונות. מאחור היסו אותי ואני שתקתי וכעסתי על עצמי על היותי נודניקית ועוד מעט אבריח גם את ברנע. אבל למזלי, אין לאן לברוח, אנשים ישבו במעברים ועל המדרגות כך שנרגעתי. כשהסרט ניגמר עלינו במדרגות. בכל מדרגה עצרה את ברנע איזו גברת נחמדה ונפלה על צוארו. מרוב חיבוקים והתרגשויות, איבדתי אותו.
בחוץ אני משתהה עם כל החבר'ה הטובים של הימים ההם שאני מקווה שלא שכחתי להזכיר את שמו של איש מהם בכתבה זאת. אני הולכת הביתה מבסוטית. שמחה שהאירוע הזה לזכר דב יודקובסקי הביא אותי לבלות ערב מופלא עם אנשים שאהבתי. הפלא ופלא, לא די שאני שמחתי איתם, גם הם שמחו איתי, ללמדך שבחיים לא רק מביטים קדימה אלא משמרים ומודים על העבר היפה והימים שכך היינו.
כתבה וצילמה: לאה אתגר
