הזמינו אותי ממשרד התיירות לסיור עיתונאיות ובלוגריות לאשקלון. אני גדלתי באשקלון ויש לי נקודה רכה לעיר. אני מעיינת בתכניית הסיור, זה תמיד אותו מסלול. המסמר הוא הביקור בפארק הלאומי. אבל כל הפסלים ההיסטוריים המדהימים של אלות כמו ניקי היוונית-רומית או אוסיריס המצרית נעלמו מזמן מהפארק. גם הקבר הרומי נבלע בבניינים שלאורך המרינה שלכולם מוצמד שלט השכרה או למכירה. פותחים את הסיור בשייט במרינה. אז מה השתנה: בעבר גם ראשי העיר וגם סגניהם כולם בלי יוצא מהכלל היו מגיעים להשתתף בשייט. היה שיג ושיח. לא היו בלוגרים ובמיוחד בלוגריות בעולם, כן הגיעו בכירי העיתונאים של ישראל. אם איני טועה, האבא של אורלי מאורלי וגיא היה אז ראש התא הכלכלי תיירותי.
באשקלון החדשה, עיר שגדלה ובונה ויוצרת אינסוף כיכרות, ועל כל תושב יש פלוס מינוס קילומטר לראש, יש זמירות חדשות. אחרות. עיר גדולה צריך לנהל ולא לצאת לשייט עם אורחים. לכן את ראש העיר לא פגשנו, אבל כן קידמו פנינו וליוו אותנו עוד מתל אביב צעירות שנשכרו מחברה חיצונית והן נקראות "מפיקות האירוע." הן היו יעילות, נעימות ונחמדות. הם הגישו לנו בקבוק מיים, ובורקעס בתוך האוטובוס הנוסע. בורקעס שמוגשות בתנועה לארוחת בוקר הן מתכון לפירורים זרועים על כל שטיחי האוטובוס.
בשל הפקקים מתל אביב איחרנו, לכן קיצרו את השייט ואת הסיור בפארק הלאומי . מאז נעורי אני משוכנעת שאין בעולם מול השער הכנעני ירידה לחוף יפה מזו שבאשקלון. אני שבויה אצל הים שנוגע בחול ובחורש ומרגיש לי מזמוזי נעורי.
את ילדותי ביליתי באשקלון. הייתה לי ילדות מאושרת. אבא שלי, איש אוהב חברים וחולם לעשות עסקים, בנה את "מלון אשקלון"בשדרות דרום אפריקה. הוא הגיע לאשקלון כמנהל הדואר. התפקיד שלו צמח כשהקים את רשת דואר ישראל בעזה שנכבשה לראשונה, ומאוחר יותר הקים את הרשת המורכבת של דואר נע דרום. מישובי לכיש ועד צפון הנגב וגם עד העיר קרית גת שטרם נוסדה וגם אשדוד שטרם צצה. אין לי הסבר מה בער לו להקים בית מלון. הוא רצה לעשות משהו אחר, ומשום שאימי הייתה בשלנית ידועה, והוא היה אכלן ידוע וחובב משקה טוב, הוא החליט לבנות מלון. הוא הגיש בקשות מפה ועד להודעה חדשה, והוא הצליח לקבל מהמדינה דרך בנק אפותקאי משכנתא עצומה למלון ואכסניה מוטל בע"מ, זה היה שמו הרשמי של המלון. אחר כך הוא שיכנע את הוריו למכור את המכולת שלהם במאה שערים כדי לתמוך בפרוייקט המלון ולעבור מירושלים למלון אשקלון. כשהמלון כמעט עמד מושלם: ארבעה בלוקים ארוכים על קומה אחת, כבר היינו אז אני, אחי ואחותי שתולים היטב בבית ספר עממי ממוקם בוילה אחת באפרידר. נתן אונטרמן היה המנהל ויחזקאל זונאבנד, עולה מדרום אפריקה, היה ראש העיר. אשתו מילאה את הלובי של המלון שלנו ברישומי פחם, כולם של עצים.
אז התברר לאבא שלי שהמלון עומד וקיים, יש עובדים, יש הכל, אבל אין לו אפילו אורח אחד לרפואה. הוא קם ונסע לתל אביב ושיכנע את החברות הגדולות לעבוד איתו. הוא מכר חופשות לועדי עובדים, הוא הפך את חדר האוכל הגדול שלנו למסעדת מזנון שירות עצמי של אכול ושתה כאוות נפשך לתיירים. הם היו משלמים ביציאה לפי המילה. הוא ישב בדלת היציאה עם קופה ופנקס לפניו וגבה ארבע דולר לארוחה ועוד דולר לבקבוק שתייה. זהו זה.
הוא רצה להשיג נופשים גם בחורף והוא פירסם: בוא לאשקלון לנופש. על כל יום חדש של גשם תקבל יום חינם.
הוא הדפיס חוברות בעברית, אנגלית וגרמנית עם צילומי שולחן הפינג פונג והדשאים שלנו וכתב: שבאשקלון יש את מזג האויר הטוב בעולם. הוא האמין כי כשחם ולוהט יש תמיד אחר הצהריים בריזה מן הים. "עיר על הים עם מזג אויר מושלם", הוא כינה את אשקלון. למלון שלנו הגיעה גאולה כהן "סיפורה של לוחמת" להסתגר ולכתוב את סיפרה. יהודה עמיחי הופיע ודווקא באשקלון כתב את סיפורו "נינה". לא טעיתי, כתב סיפור לא שיר. במלון שלנו התארח הפרופסור קלאוזנר, האבא של עמוס עוז, ופנחס ספיר ערך במלון שלנו באשקלון את קבלת הפנים הגדולה לכבוד הקמת קרית גת, כי לנו היה את האולם הכי גדול של הדרום ועל הקיר של האולם שלנו היה את הפרסקו היחידי בכל הדרום שיצרה אמנית הפרסקו הבינלאומית חנה לרנר שעלתה ארצה מפולין, וששמו היה "שועלי שמשון." מי שהתבונן בפרסקו הזה ראה שת שועלי שמשון רצים וזנבותיהם מבעירים אש בשדות פלשת, עד שהקיר ניראה כעולה בלהבות.
אבי שיווק במלון את המאכלים הישראלים שאימי תיבדל לחיים ארוכים, בישלה עם כמה עוזרות. עד היום זכות גדולה למי שמוזמן לשולחנה. כך היה גם מסמר השיווק של ביקורי באשקלון – האוכל. המדריך שלנו חזר ארבע פעמים (ספרתי) על כך שנאכל ארוחת צהריים במסעדת שף מפנקת על החוף ושמה "ויסטה". הוא גם הוסיף שהיא הכי טובה באשקלון. אנחנו אכלנו במסעדה יפה, היו המון מנות, גם מנה אחת סינית טעימה, מנת הפתיחה הייתה חומוס ובתוכו ניתחי בשר, מה שבלבל אותי לחלוטין בהערכת המסעדה. החיים לימדו אותי שעל ארוחת חינם גדושה וטעימה לא מתלוננים. זו הייתה מסעדה טובה מעל הבינונית, אבל לא מסעדת שף. אני חושבת שבגלל תכניות האוכל המרובות בטלויזיה שלנו, כל אחד אצלינו נקרא שף.
ביקרנו גם במלון ליאונרדו ספא ופינוקים. המלון- בית דירות לשעבר עמד שנים בעצבונו ולפני פלוס מינוס שנה הצטרף לרשת פתאל. יש בו ספא וצוות מעסים טובים. החדרים יפים מאד, הבריכה נפלאה. יש שם מרפסות בקומות עליונות של המלון שפונות לבריכת המלון ועליהן שלט "למכירה" מי שקנה בזמנו דירת חדר וחצי במגדל האורגינלי מבקש עתה לממש קנייתו. כששאלתי אשת נדלן אשקלונית בכמה מוכרים דירת נופש כזאת השיבו לי בכחצי מליון שקלים. טילפנתי למספר שבשלט. ענו לי שהמחירים באשקלון קפצו ומוכרים היום את היחידה ב750 אלף שקלים. אתם הייתם קונים?
עוד השתתפנו בסיור במבשלת הבירה של קרלסברג באשקלון. המבשלה היא מהמפעלים המעניינים והמצליחים בארץ. הסיור שם הוא חובה ולשם מביאים כל תייר הרוצה להתרשם מהמודרנה של אשקלון. זה לי ביקור שלישי במפעל הבירה. נפלא. לפני שעזבנו את העיר ביקרנו באולם ענק במכללה המקומית בו נערכו שלושה ימי טעימות יין . זה כמובן קידום לאשקלונים. לא צריך לנסוע למרכז הארץ לטעום יינות מובחרים. בכניסה לפסטיבל אתה קונה כוס יין ועובר על היקבים המציגים. בדלפק אחר מוכרים לך גבינות צהובות נהדרות וזיתים. יש גם תיזמורת.
אבי זכרונו לברכה חיתן באולם שלנו את רוב הזוגות של אשקלון והדרום. על התיקרה היו תלוייות נברשות מראה שיובאו מלונדון וזרקו קרניים לכל עבר. לצלילי מארש החתונה היו נכנסים החתן כלה כשבגדיהם נוצצים באלפי שמשות והקרואים היו משמיעים קריאות התפעלות. והבר של המלון: הוא היה עשיר בכל משקאות העולם. הזרים ישבו שם על בירה ועל ויסקי. אבל הלהיט התורן המקומי היה "יין אשקלון" מתוצרת כרמל. שאליו, לא מתגעגעת במיוחד.
אני חושבת שגם אם יזמינו אותי עשר פעמים לאשקלון, אגיע לשם. זו העיר הראשונה בחיי האורבניים שפתחה לי צוהר ילדות לים ולטבע, לנופים ולבני האדם. לאשקלון אגיע תמיד, כי יראה אני מלשכוח את זכרונות נעורי הטובים. שפר עלי מזלי ועוד לפני כעשרים שנה, בימים כשזכרתי כל פרט, כתבתי את רומן נעורי "עיר על הים." זהו התיעוד היחיד להסטוריה סיפורית עכשווית ומופלאה שמתגלגלת לה קדימה. סיפרו לי תיירים מאשקלון, כי בעומדם בפארק הלאומי שלף מדריך תיירים המכונה "המלאך" את סיפרי "עיר על הים" וקרא ממנו קטעים לתיירים כאילו נכתבו רק אתמול. כאילו דבר לא השתנה ואשקלון החדשה שיש בה כיכר מיים וורודה, עדיין חוטפת גראדים במקופ פדאיונים, וגם אז בשבילי היא מחוז נעורי היפה בתבל.
כתבה וצילמה: לאה אתגר