רחל, יהורם ומשה גאון מפרגנים לבועז גאון מחבר "בראנז'ה" בתיאטרון בית לסין. פרמיירת המחזה "בראנז'ה" של תיאטרון בית לסין היתה אירוע חברתי לא פחות מאירוע תרבותי. חברתי: על שום הקהל, ההתחככות והרגשת ה"אין". תרבותי: על שום הנסיון של המחזאי לטפל בתרבות הרייטינג הטלויזיונית מנקודת מבטה של כתבת מצליחה.

לאה אתגר מגישה סיכום של פרמיירה, מי הגיע, מה אמרו, מה האופנות ומה למדו:

הפרמיירה שהחלה בהתגודדות בפואיה של בית ציוני אמריקה הייתה ערב חברתי, חגיגי במיוחד למשפחת גאון. האם רחל, אלמנתו של בני גאון ז"ל באה לפרגן לבועז גאון, הבן הצעיר שכתב את "בראנז'ה", מחזה העוסק בתיקשורת הטלויזיונית. אליה התלוו האחים משה ויהורם גאון. משה גאון הוא גם בן זוגה של הדס קלדרון, השחקנית הראשית במחזה שמגלמת כתבת טלוויזיה ותיקה ומצליחה הנקרעת בין חובותיה המשפחתיים לבעלה ולבתה לבין הקריירה התובעת ממנה השתעבדות לעולם הרייטינג.

סביב משפחת גאון הסתובבו תומכי התיאטרון הקבועים. יש לבית לסין בהנהלתה של ציפי פינס פלוס מינוס כמאתיים תורמים ותומכים. אלה התורמים מעל עשרת אלפים שקלים לשנה נקראים מייסדים מסוג "פלטינום" ועליהם נימנים למשל שמות כמו דנקנר זהבה ויצחק, הורביץ דליה ואלי, חודורוב פארה ועופר, ברנדס ג'ני וחנינא ועוד. כל שאר הידידים התורמים 3800 ₪ נקראים ידידי "זהב" ופה הרשימה ארוכה ומכובדת.
כך או כך ידידי התיאטרון ועוד סלבריטאים וחשובים מתחככים זה בזה, נהנים מלהיות צופים ראשונים בהצגה חדשה, ובתום ההצגה נהנים מתיקרובת קלה: יין אדום בגביעי פלסטיק, מאפי בורקעס קטנים ומיבחר ירקות במיטבלים. נחמד.

צילם: רפי דלויה

הערב הוא הזדמנות להתחכך בנאוה ברק עם בעלה שלום זינגר, לצקצק בלשון וללחוש "כמה נאוה רזתה וכמה יפו פניה, כפני נערה, מעניין איפה היא מטופלת". "מטופלת" למי שלא יודע, היא המילה העדינה החדשנית שרווחת לאחרונה ביו נשות החברה. לתהות מדוע משה דץ חבוק דווקא עם השחקנית הותיקה מרים זהר "הם הרי ידידים ותיקים" ולמה ג'ודי ניר מוזס נגררת אחריו. "נו, באמת, היא הרי חובבת תיאטרון עוד מהבית". להביט באלי הורביץ שמרכז סביבו הרבה לוחצי ידיים גם כשאין לו חתונה או בר מצווה במשפחה, לנענע לשלום לדליה רבין, "כך חולפת תהילת עולם, ואילו היה אבא שלה חי…" אולי גם הגבר שהיה לאחרונה לצידה לא היה עורק והולך לרעות, איזו באסה, דווקא אצל הליכודניקית לימור ליבנת. הובי לאומי בחברה: לספור שורות שלמות של נשים, נשים, נשים, נשים יפות, הדורות, חכמות, תרבותיות שמגיעות קבוע עם חברות, כי בגיל מסויים כשהגברים שלהן כבר עברו לעולמם או הלכו לחיקן של נשים צעירות, זו המציאות הישראלית. לזכותן, הן שומרות על נעורים, על המראה והגיזרה המצויינת, תענוג לראותן, בהחלט רחוקות מן החביות המתגלגלות המתבגרות בעושר זוגי.

שרי אריסון שצועדת עם חברתה אורנה אנג'ל, אריסון, למרות עושרה האגדי טרם קנתה לה בעל אוהב ונאמן. מה שכן הצליחה לעשות לעומתה ליאורה עופר שצועדת עם לוני רפאלי לשעבר של יולי תמיר, ודרורית ורטהיים שפוסעת עם בני קרייתי לשעבר של רבות אחרות, מי זוכר.
עוד בקהל: אריאלה ואיתן ורטהיימר, ליאורה ומיקי פדרמן, ג'וזפין וצבי זיו, חנה ואלי יונס, ורדה ובעז דותן, סוניה וצבי לבנת, נילי ואלי זהר, ציפי קונדה, אורלי דנקנר, רותי וזאב רוטשטיין, ורדה ויוסי אלשיך, נאוה ואמנון דיק, דליה רבין, לאורה ואלי לנדאו, דורית חכים, שושנה שקד, יעל אלמוג, שלומית ויצחק מולכו, אסתי הרטמן, יוסי גרוס, תלמה ויאנוש בירו, מרישה וג'ו בהט, שולמית אלוני, עוזי ברעם, רפי קרסו, אריאלה טרנר, גלעד עדין, מיכאל הנגבי, שמואל פרנקל, ועוד.

למה הערב הוא תרבותי:
המחזה "בראנזה", הוא מחזה סופר מודרני. בתיפאורה מסך חדשות, דסק חדשות וגם שולחן העורך . מולם קיימת תיפאורת משפחתית של דירת הכתבת מיקי נדב, כתבת יוצאת דופן במירקע הטלויזיוני העכשווי המאוכלס בעשרות צעירים וצעירות המכתיבים את עולמינו התרבותי וקובעים מה ניראה, איך ניראה ומה נחשוב. הכתבת הותיקה שהרייטינג שלה צונח ואימת הפיטורין או הנסיקה לגבהים מרחפת קבוע מעל ראשה, מתבקשת להחליף תדמית, לשנות תיסרוקת ולצאת לעבודת שטח. חיידק הטלויזיה שדבק בה משכיח ממנה את קיום משפחתה ובשם הקריירה הופך בעלה השלומיאלי והלא מרוויח לעקר בית. כשמשפחתה על סף פירוק בורחת מן הבית גם בתה בת הארבע עשרה. הדאגה המשפחתית והחשש לבת הופכים לתכנית טלויזיה דומעת בנוסח: "מי ראה את הבת שלנו, שובי הביתה, ועיזרו לנו למצוא" נוסחה המקפיצה את הרייטינג.

אין דבר קדוש, אין פרטיות, אין מה או מי שמסוגל לעמוד מול דקת התהילה הטלויזיונית הסוחפת את חיינו. המחזאי בועז גאון הקצין אמנם את המצבים אולם לא חטא לאמת. אנו חיים בדור משועבד לתיקשורת, לרייטינג ולמסך הקטן שהפך ענק. בועז גאון הוא יוצר מוכשר והמחזה שכתב ונימשך כשעה וחצי הוא חגיגה לאוזניים, לעיניים ובודאי מספק חומר למחשבה. טקסט המחזה במלואו מודפס בתכנייה. שווה.

כתבה: לאה אתגר